ללכת אל תוך האש: המסע של פרופ' עדנה פואה ולידת הטיפול בטראומה

במשך אלפי שנים, האינסטינקט האנושי הבסיסי ביותר מול כאב וסכנה היה לברוח. הכלל ההישרדותי הזה הועתק, כמעט באופן טבעי, גם אל עולם הפסיכולוגיה של המאה ה-20: ההנחה הרווחת הייתה שזיכרונות טראומטיים הם מסוכנים ושבירים, ושעל המטפל לגונן על המטופל מפניהם. עד שהגיעה אישה אחת, ישראלית-אמריקאית, שהעזה להפוך את הפרדיגמה על ראשה. פרופ' עדנה פואה לא רק שינתה את האופן שבו אנו מבינים את הפוסט-טראומה (PTSD), אלא הוכיחה שהדרך היחידה לצאת מהגיהנום היא להעז לצעוד דרכו מחדש.

כדי להבין את עומק המהפכה של פואה ושל שיטת ה"חשיפה הממושכת" (PE - Prolonged Exposure) שפיתחה, יש לצלול אל הרקע ההיסטורי, האישי והממסדי שעיצב את התגלית הזו.

הקרקע: ילדות בצל קשר השתיקה

עדנה פואה נולדה בחיפה ב-1937, עשור לפני הקמת מדינת ישראל. היא גדלה בחברה שספגה לתוכה ניצולי שואה שותתים מטראומה, ולאחר מכן חיילים שחזרו משדות הקרב של מלחמות ישראל. באותן שנים, הגישה הלאומית והחברתית הייתה של "קשר שתיקה". האתוס הציוני קידש את ההתגברות, ההדחקה וההליכה קדימה. אנשים נשאו צלקות בלתי נראות עמוקות, אך החברה והפסיכיאטריה של אותם ימים לא ידעו כיצד לתת להן שם, קל וחומר כיצד לרפא אותן.

ההיכרות המוקדמת הזו עם כאב אילם ועם המחיר הנורא של ההימנעות – אנשים שהפכו לצל של עצמם מחשש שמפלצות העבר יתעוררו – זרעה אצל פואה הבנה עמוקה של טבע הסבל האנושי. היא הבינה שההדחקה אינה פותרת את הטראומה, אלא משמרת אותה.

גילוי השיטה: מהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) לפוסט-טראומה

בשנות ה-70 וה-80, המונח פוסט-טראומה (PTSD) החל להתהוות רק בעקבות שובם של חיילים אמריקאים ממלחמת וייטנאם (האבחנה נכנסה רשמית ל-DSM רק ב-1980). הטיפולים המקובלים היו אז פסיכואנליטיים, שכללו שיחות ארוכות על העבר הרחוק בניסיון להבין קונפליקטים לא מודעים, או לחלופין, טיפולים תרופתיים מטשטשים. הגישה הייתה שצריך "להרגיע" את המטופל.

באותה תקופה, פואה עבדה כפסיכולוגית קלינית וחוקרת, והתמחתה דווקא בטיפול בהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) ובחרדות. היא עבדה עם שיטות של טיפול התנהגותי (בעיקר חשיפה ומניעת תגובה - ERP). פואה שמה לב לדפוס מרתק: המנוע שמתחזק את החרדה אינו האירוע המפחיד עצמו, אלא ההימנעות ממנו. ככל שאדם נמנע מהגורם המאיים, כך המוח שלו משתכנע שהגורם אכן מסוכן, והחרדה גוברת.

הקפיצה המחשבתית הגאונית של פואה הייתה חיבור הנקודות בין OCD לטראומה. היא החלה לעבוד עם נשים שעברו תקיפה מינית (אוכלוסייה שעד אז לא זכתה למענה פסיכולוגי שיטתי ואמפירי). פואה זיהתה שקורבנות אונס וחיילים הלומי קרב סובלים מאותו מנגנון: הם נמנעים מכל דבר שמזכיר להם את הטראומה – מקומות, אנשים, ריחות, ואפילו מחשבות. ההימנעות הזו הופכת לכלוב.

פואה הבינה: כדי להחלים, המטופל חייב ללמד את המוח שלו שהזיכרון הוא רק זיכרון, ולא סכנה שמתרחשת עכשיו. הדרך לעשות זאת היא לא לדבר מסביב לטראומה, אלא לחזור אליה.

פיתוח השיטה: חשיפה ממושכת (Prolonged Exposure)

פואה פיתחה פרוטוקול טיפולי מדויק ומובנה, הנשען על שני עמודי תווך:

1. חשיפה חיה (In Vivo): התעמתות הדרגתית במציאות עם מצבים, מקומות או חפצים בטוחים שהמטופל נמנע מהם (למשל, לחזור לרחוב שבו אירעה התקיפה, או לנסוע באוטובוס לאחר פיגוע).
2. חשיפה בדמיון (Imaginal Exposure): זהו הלב הפועם והמהפכני של השיטה. פואה ביקשה מהמטופלים שלה לעצום עיניים, ולספר את סיפור הטראומה בגוף ראשון ובלשון הווה, לפרטי פרטים, שוב ושוב.

הרעיון היה תהליך של "התרגלות" (הביטואציה) ו"עיבוד רגשי". כשהמטופל מספר את הסיפור פעם אחר פעם בסביבה הבטוחה של הקליניקה, עוצמת החרדה עולה לשיא, אך אז – בהיעדר סכנה אמיתית – היא מתחילה לצנוח. המוח מקודד מחדש את הזיכרון: הוא עובר מקופסת ה"סכנה הקיומית המיידית" אל קופסת ה"אירוע קשה שהיה בעבר והסתיים".

ההתמודדות הממסדית: ללכת נגד הזרם

כאן החל המאבק האמיתי. לידתה של שיטת ה-PE לוותה בהתנגדות ממסדית עזה, כמעט אלימה מבחינה אקדמית וקלינית. פואה נתקלה בחומות של התנגדות מכמה חזיתות:

1. הממסד הפסיכיאטרי והפסיכואנליטי: מטפלים רבים נחרדו מהרעיון של פואה. הגישה שלה נתפסה כאכזרית, קרה ומכנית. "את מתעללת במטופלים", אמרו לה. ההנחה הייתה שחשיפה לזיכרון הטראומטי תוביל ל"רה-טראומטיזציה" – כלומר, תשבור את המטופל ותרע את מצבו. האתיקה המקצועית של אותם ימים דרשה לעטוף את המטופל, לא לזרוק אותו חזרה לזירת האסון.
2. התנועה הפמיניסטית: מכיוון שפואה עבדה רבות עם נפגעות תקיפה מינית, ארגוני סיוע לנשים התנגדו תחילה לשיטה. הם טענו שגישה קלינית הדורשת מהאישה לחוות מחדש את האונס היא פטרונית, אטומה ומתעלמת מההקשר החברתי של הפגיעה.
3. היעדר תמיכה מחקרית בתחילת הדרך: עולם הפסיכולוגיה דרש הוכחות, ולערוך מחקרים קליניים על טראומה היה דבר מסובך, הן אתית והן מעשית.

פואה מצאה את עצמה מבודדת, מותקפת בכנסים מדעיים ונתונה לביקורת נוקבת. האם הייתה צריכה לוותר? הפיתוי היה גדול, אך פואה הייתה ניחנה באומץ אינטלקטואלי נדיר וביושרה מדעית פלדה.

ניצחון המדע והאמפתיה האמיתית

התשובה של עדנה פואה למבקריה לא הייתה פילוסופית, אלא מדעית. במקום להיגרר לוויכוחים אידיאולוגיים, היא פנתה למעבדה ולמחקר הקליני. היא החלה לנהל מחקרים מבוקרים ורחבי היקף (RCT - Randomized Controlled Trials).

התוצאות היו חד-משמעיות ומרעישות. הנתונים הראו שמטופלים שעברו חשיפה ממושכת השתפרו באופן דרמטי לעומת אלו שקיבלו טיפול תמיכתי רגיל. פואה הוכיחה שהמטופלים אינם "נשברים" מהחשיפה; להפך, הם מחזירים לעצמם את השליטה על חייהם. היא הראתה שהאמפתיה האמיתית אינה להקל על המטופל ברגע הנוכחי על ידי הימנעות מהנושא, אלא לתת לו כלים להתעמת עם שדיו כדי להשתחרר מהם לנצח. "אמפתיה שמגוננת מדי, היא אמפתיה שמשתקת", היה המסר המהדהד של עבודתה.

בזכות המחקרים הקפדניים שלה, חומות הממסד החלו ליפול. בשנות ה-90 וה-2000, שיטת ה-PE זכתה להכרה בינלאומית. ארגונים כמו המכון הלאומי לבריאות בארה"ב (NIH), משרד ההגנה האמריקאי (VA - Veterans Affairs), וארגוני בריאות ברחבי העולם אימצו את ה-PE כ"סטנדרט הזהב" (Gold Standard) לטיפול בפוסט-טראומה.

משמעות היסטורית: הלידה מחדש של ה-PTSD

העבודה של פרופ' עדנה פואה אינה רק פריצת דרך רפואית; היא שינוי פילוסופי עמוק בתפיסת הקורבנות וההחלמה. עד לפואה, נפגע פוסט-טראומה נתפס לעיתים קרובות כשבר כלי שיש לנהוג בו בעדינות עד קץ ימיו. פואה החזירה למטופלים את סוכנותם (Agency). היא אמרה להם: "אתם חזקים מספיק כדי להתמודד עם הזיכרונות שלכם. האירוע קרה בעבר, והוא לא יכול לפגוע בכם עכשיו".

הדרך של עדנה פואה – ילדה שגדלה בישראל המדחיקה והשותקת, והפכה למדענית שהכריחה את העולם להסתכל לטראומה בעיניים – היא סיפור על אומץ. היא הוכיחה שלפעמים, הטיפול החומל ביותר הוא זה שדורש מהמטופל ומהמטפל לצעוד יחד, יד ביד, אל תוך ליבת החושך, כדי למצוא שם את האור. המורשת שלה היא אינספור אנשים – חיילים, נפגעות תקיפה מינית, ניצולי תאונות ואסונות – שחזרו לחיות הודות להבנה שהזיכרון אינו האויב, אלא ההימנעות ממנו.