הניסוי שטילטל את עולם הפסיכיאטריה: מראית עין של שיגעון

הניסוי שטילטל את עולם הפסיכיאטריה: מראית עין של שיגעון

"על להיות שפוי במקומות לא שפויים" – כך נקרא המאמר המהפכני שפרסם הפסיכולוג דיוויד רוזנהאן בשנת 1973 במגזין המדעי "Science". המאמר הציג את תוצאותיו של ניסוי נועז ומטריד, שערער על יסודות האבחון הפסיכיאטרי והצית ויכוח סוער הנמשך עד היום. רוזנהאן ביקש לבדוק שאלה פשוטה אך מהותית: האם אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש אכן מסוגלים להבחין בין שפויים ללא-שפויים בסביבה קלינית?

בראשית שנות ה-70, גייס רוזנהאן מאוניברסיטת סטנפורד שמונה "חולים מדומים" – אנשים נורמטיביים לחלוטין ממגוון רקעים, ובהם רוזנהאן עצמו. כל אחד מהם פנה לבית חולים פסיכיאטרי אחר ברחבי ארצות הברית והתלונן על סימפטום בדוי אחד ויחיד: שמיעת קולות שאומרים את המילים "ריק", "חלול" ו"חבטה". רוזנהאן בחר במילים אלה באופן מכוון, שכן הן אינן משויכות באופן מובהק להפרעה פסיכיאטרית מוכרת כלשהי. מלבד תלונה זו, כל פרט אחר שסיפקו המשתתפים על חייהם היה אמיתי, והם הונחו להתנהג באופן טבעי לחלוטין מרגע קבלתם לאשפוז.

התווית גוברת על המציאות

התוצאות היו חד-משמעיות ומטלטלות. כל שמונת המשתתפים אושפזו, רובם עם אבחנה של סכיזופרניה. מרגע שקיבלו את התווית "חולה נפש", כל התנהגות נורמלית שלהם פורשה על ידי הצוות הרפואי דרך עדשת האבחנה. לדוגמה, רישום הערות במחברת תואר בתיק הרפואי כ"התנהגות כתיבה". למרות שהפסיקו להתלונן על הסימפטום הבדוי מיד לאחר אשפוזם, אף אחד מהם לא נחשף כמתחזה על ידי הצוות. למעשה, היו אלה דווקא המטופלים האחרים במחלקה שחשדו כי מדובר במתחזים – עיתונאים או חוקרים.

ה"חולים המדומים" שהו באשפוז תקופה ממוצעת של 19 ימים, כאשר משך האשפוז נע בין 7 ל-52 ימים. שחרורם הותנה בכך שיודו במחלתם ויתחילו ליטול תרופות אנטי-פסיכוטיות. כולם שוחררו לבסוף עם האבחנה "סכיזופרניה בנסיגה" (לא פעילה), כלומר התווית הפסיכיאטרית נותרה דבוקה אליהם.

הניסוי השני: האם ניתן לזהות את השפויים?

כדי לחזק את ממצאיו, ערך רוזנהאן ניסוי המשך. הוא פנה לבית חולים פסיכיאטרי יוקרתי, שצוותו התגאה בכך ששגיאה כזו לא הייתה מתרחשת אצלם, והודיע להם שבמהלך שלושת החודשים הקרובים ישלח אליהם "חולה מדומה" אחד או יותר. הוא אתגר את הצוות לזהות את המתחזים.

במהלך התקופה, מתוך 193 מטופלים חדשים שהגיעו לבית החולים, הצוות זיהה 41 מטופלים כמתחזים פוטנציאליים, ועוד 19 נחשדו על ידי פסיכיאטר אחד לפחות. אלא שרוזנהאן כלל לא שלח ולו מתחזה אחד לבית החולים. תוצאה זו הדגישה באופן דרמטי את חוסר היכולת של המערכת להבחין באופן אמין בין שפיות למחלת נפש, ואת כוחן של ציפיות והטיות להשפיע על האבחון.

מורשת של ביקורת ורפורמה

הניסוי של רוזנהאן שלח גלי הלם בקהילה הפסיכיאטרית והציבורית. הוא הצביע על הסכנות הטמונות בתיוג פסיכיאטרי, על תהליכי הדה-פרסונליזציה והתחושה של חוסר אונים שחווים מטופלים במוסדות סגורים, והעלה שאלות נוקבות לגבי תקפות האבחנות הפסיכיאטריות. המאמר עודד את התנועה האנטי-פסיכיאטרית ודחף לביצוע רפורמות משמעותיות בתחום בריאות הנפש, לרבות שינויים במדריך האבחנות הפסיכיאטרי (DSM) והגברת המודעות להשפעות הסביבה וההקשר על האבחון.

עם זאת, הניסוי ספג גם ביקורת. המבקרים טענו כי מכיוון שאבחון פסיכיאטרי מסתמך במידה רבה על דיווחו הסובייקטיבי של המטופל, אין זה מפתיע שדיווח שקרי על סימפטומים הוביל לאבחון שגוי, בדומה לאדם המתחזה לחולה במחלה גופנית. בשנים האחרונות אף עלו טענות, בעקבות ספרה של העיתונאית סוזנה קהלן "המתחזה הגדול", כי רוזנהאן ייפה ושינה חלק מנתוני הניסוי.

למרות המחלוקות, ניסוי רוזנהאן נותר אבן דרך מכוננת בהיסטוריה של הפסיכולוגיה. הוא משמש תזכורת נצחית לכוחן העצום של תוויות, לחשיבותה של גישה ביקורתית כלפי אבחנות, ובעיקר – לצורך להסתכל תמיד על האדם שמאחורי התווית.