אם הייתם יודעים שמישהו קרוב אליכם, אבא, אח, ילד, עומד לבצע פשע חמור, האם הייתם מדווחים עליו למשטרה?
רוב האנשים בטוחים שכן.
החוק הישראלי קובע בדיוק ההיפך. למעט מקרי אלימות במשפחה, הוא פוטר אתכם מדיווח ומעדות נגד קרוב מדרגה ראשונה. לא מפני שהמחוקק עצם עיניים מוסרית, אלא מפני שהוא הכיר במשהו שהפסיכולוגיה רק אחר כך הוכיחה: המוסר האוניברסלי מתנפץ ברגע שהוא פוגש ביולוגיה. החוק הזה הוא לא פרצה. הוא גילוי נאות.
אבל הוא רק הפתיחה לבעיה הגדולה יותר.
אנחנו לא משקרים לעצמנו. זה היה פשוט יותר לתקן.
מה שקורה עמוק יותר: אנחנו לא רואים את אותה מציאות כשמדובר ב"שלנו" וב"שלהם". לא בוחרים לפרש אחרת, פשוט תופסים אחרת, מלכתחילה.
כשמדובר במישהו קרוב: הכוונות נראות טובות יותר, הנסיבות עמוקות יותר, האחריות מתפזרת בין גורמים. כשמדובר במישהו רחוק: הכוונות חשודות מראש, ההסברים נשמעים כתירוצים, והאשמה חדה וברורה.
הדוגמה הישראלית הקלאסית היא "הקומבינה": כשפקיד זר מסדר ג'וב למקורב, אנחנו קוראים לזה שחיתות וריקבון ציבורי. כשאנחנו עושים בדיוק את אותו הדבר, לחבר, לאח, לילד, אנחנו קוראים לזה "לדעת להסתדר". המעשה זהה. רק המילים מתחלפות, ואנחנו אפילו לא שמים לב שזה קרה.
קל לבלבל כאן בין שני דברים שונים. מצד אחד, ישנה ההעדפה הטבעית לקבוצה שלנו. אנחנו נוטים לסמוך יותר, לסלוח יותר, ולהשקיע יותר באנשים שנמצאים "בפנים". זהו מנגנון עתיק, אוניברסלי והגיוני: לאורך ההיסטוריה, נאמנות לקבוצה בנתה אמון, הגנה, והמשכיות.
אבל מצד שני, פועל מנגנון מסוכן בהרבה, עיוות המציאות. לא רק שאנחנו מעדיפים את הקרובים שלנו, אנחנו מעוותים בפועל את פרשנות העובדות כדי להצדיק את ההעדפה הזאת. אנחנו רואים את אותן ראיות באור אחר, וגוזרים מסקנות שונות לגמרי מאותו אירוע. ואחר כך, ובזה הסכנה האמיתית, אנחנו משוכנעים שהעיוות לא התרחש בכלל.
ההבחנה הזו קריטית. העדפת קבוצה היא חולשה אנושית שאפשר לפצות עליה בעזרת כלים מוסדיים: בתי משפט, עיתונות עצמאית, מבקרי מדינה. אבל כשהעיוות הזה מעמיק, הוא מחסל בדיוק את המוסדות האלה, כי הוא מלמד אותנו לראות בהם איום במקום כלי לתיקון.
כל מנהיג שמבין איך בני אדם עובדים, יודע שאם תגרום לאנשים להרגיש שהם "משפחה", הם לא רק יתמכו בך, הם יראו אותך אחרת.
בנימין נתניהו לא בנה שבט. הוא בנה חצר חסידית, והוא האדמו"ר שלה.
בחצר חסידית, החסיד לא תומך בחסידות, הוא נאמן לאדמו"ר. תומך נתניהו לא תומך בליכוד, הוא נאמן לביבי. ביקורת על האדמו"ר אינה חוסר הסכמה, היא כפירה. ומי שמבפנים מעז לשבור שורה אינו מקבל ויכוח, הוא מקבל נידוי.
עם הבדל אחד מכריע: אדמו"ר נולד לתפקיד, או נבחר על ידי קהילה שכבר קיימת. נתניהו בנה את החצר שלו מאפס, בכוונה תחילה, על פני שלושה עשורים. הוא לקח קבוצות שונות לגמרי, מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים, צברים ממוצאים שונים, ויצר מהן משפחה אחת סביב דמותו.
ולכן הפטור המשפטי שפתח את המאמר הזה חל כאן בדיוק, והוא לא חל על בן השבט, הוא חל על האדמו"ר.
רוב הקבוצות הפוליטיות בישראל הן שבטים עם נאמנות אמיתית וחזקה, אבל אין להן אדמו"ר.
הבעיה האמיתית לא מתחילה בכך שיש לנו משקפיים. זה בלתי נמנע. הבעיה מתחילה כשאנחנו הופכים את המשקפיים שלנו לחלון השקוף היחיד לאמת.
ברגע הזה קורים שלושה דברים ברצף. הביקורת על הקבוצה שלנו הופכת מהתנגדות לגיטימית ל"התקפה על הצדק עצמו". מוסדות שאמורים לעמוד מעל לשבטיות, בתי משפט, תקשורת, אקדמיה, מאבדים את סמכותם כי הם נמדדים לפי זהות ולא לפי תוכן. ולבסוף נעלמת האמת המשותפת, לא בגלל שאין עובדות, אלא בגלל שכל עובדה מעובדת דרך פילטר שבטי לפני שהיא מגיעה למודעות.
ההיסטוריה מלמדת שמוסר אוניברסלי לא נולד מנאורות טהורה. לרוב הוא נולד מתוך עייפות, עייפות מלהגן על "שלנו" בכל מחיר, עייפות מלשנוא את "שלהם" אוטומטית.
אבל עייפות לבדה אינה מספיקה. היא יכולה להוליד פשוט משקפיים חדשים ואגרסיביים יותר.
מה שמשנה לאורך זמן הוא לא רגע של תובנה אישית. מה שמשנה הם מוסדות, אבל רק אם אנחנו מגנים עליהם באופן פעיל: לממן, לקרוא, לדרוש שקיפות, ולגבות אותם בדיוק ברגע שהם חושפים משהו שלא נוח למחנה שלנו לשמוע. זה אומר גם לבנות הרגל של לחיצה על השהיה, לשאול שאלות נגד, להאזין לפרשנות חלופית, עוד לפני שגיבשנו עמדה.
ובעיקר: לאמן את השריר שמאפשר לומר "אני תומך במחנה X, ועדיין, במקרה הזה הם טעו". זו אינה בגידה. זו הבגרות המוסרית שמאפשרת לחברה לתקן את עצמה מבלי להתפרק.
הבעיה היא שהמנגנון שתיארנו מכוון בדיוק נגד כל זה.