בעידן הדיגיטלי המואץ, שבו המרחב הווירטואלי הפך לחלק בלתי נפרד משגרת חיינו, צומחות דמויות נדירות אשר משכילות לעצב את פני הקהילה באופן שעונה על צרכים אנושיים בסיסיים. אחת מהדמויות הבולטות והמשפיעות ביותר בישראל בתחום זה היא זאביק אבינר, תושב ירושלים (לשעבר), אשר הפך בעשור האחרון לאדריכל המרכזי של קהילות וירטואליות משגשגות בעיר.
השנים הראשונות של המאה ה-21 הביאו עמן מהפכות טכנולוגיות ששינו את האופן שבו בני אדם מתקשרים, כאשר אחת המרכזיות שבהן היא התפתחותן של קהילות פייסבוק מקומיות ועצומות. בתוך המציאות הזו, בולט סיפורו של אבינר, איש מדיה דיגיטלית שביקש לחולל שינוי בסביבת מגוריו הירושלמית. מפעלו אינו מסתכם באוסף מקרי של קבוצות פייסבוק שוקקות חיים, אלא מהווה חזון קהילתי עמוק ומורכב.
חזון זה מבקש לקחת את הערכים הישנים והטובים של הקהילה המסורתית – שכנות טובה, ערבות ועזרה הדדית – ולתרגם אותם בהצלחה אל תוך המרחב הווירטואלי החדש.
עם השנים, זכה אבינר לתואר הבלתי רשמי והמחייב: "ראש העיר הווירטואלי של ירושלים". אף שמעולם לא כיהן בתפקיד פוליטי, הוא נתפס כאיש ציבור לכל דבר ועניין במרחב הדיגיטלי, המקבל מדי יום החלטות המשפיעות על עשרות ומאות אלפי אנשים – מחשיפת פוסטים ועד ניהול קונפליקטים מורכבים במרחב העירוני.
יסודות הקהילתיות: ילדות שיתופית
כדי להבין את המודל הייחודי שאבינר בנה בירושלים, יש לחזור אל נוף ילדותו. זאביק אבינר נולד ב-3 במרץ 1974, בבית חולים פוריה שליד טבריה. שנותיו הראשונות עברו עליו בקיבוץ לביא, קיבוץ דתי השוכן בגליל התחתון, שם ספג את ערכי ההתיישבות והשיתופיות. לקראת סוף שנת 1977, משפחתו עברה למושב חושניה, ולאחר מכן למושב השיתופי קשת שברמת הגולן.
סביבות חיים כפריות אלו, שבהן כל תושב מכיר את שכניו וערך הערבות ההדדית ניצב בראש סדר העדיפויות, עיצבו את תפיסת עולמו הבסיסית של אבינר. בגיל שבע, עברה משפחתו ליישוב הקהילתי בית אל. אביו, הרב שלמה אבינר, היה דמות תורנית מוכרת ששימש כרב היישוב, מה שחשף את זאביק הצעיר מגיל אפס למעורבות עמוקה בענייני הכלל ולחשיבותה של אחריות קהילתית. הוא מעיד על עצמו: "נולדתי בקיבוץ לביא... אחר כך בישוב בית אל, ישוב קהילתי, הכרתי את כולם". חוויה זו של שייכות עמוקה הפכה לאבן הפינה של מפעל חייו.
המסלול האקדמי: חיבור בין מולקולות לבני אדם
דרכו המקצועית והאישית של אבינר התאפיינה בסקרנות רב-תחומית יוצאת דופן. לאחר שחרורו מצה"ל (שם שירת בין היתר כחובש-נהג אמבולנס), החל בשנת 1997 ללמוד כימיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ואף השלים תואר מוסמך בתחום זה. הוא עסק בהוראת מדעים במכללות שונות בירושלים, אך המשיכה העמוקה לנפש האדם הובילה אותו לשינוי כיוון מרתק.
אבינר פנה ללימודי פסיכודרמה במכון "כיוונים", שם למד במשך כשלוש שנים את הדינמיקה של קבוצות טיפוליות. הוא עצמו מצביע על הדמיון המפתיע בין קבוצה טיפולית מונחית – הכוללת כללים, מנחה ודינמיקה רגשית – לבין ניהולן של קהילות פייסבוק המוניות.
בנוסף, הרחיב את אופקיו בלימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. המעבר מהמעבדה לכימיה אל חקר הדינמיקה הקבוצתית צייד אותו בכלים מדויקים להבנת מתחים, קונפליקטים, והכוחות הנסתרים הפועלים בתוך קהילות.
נקודת השבר: הניכור העירוני
ירושלים הייתה עבור אבינר "העיר הגדולה הנוצצת", אך במקביל הציבה בפניו אתגר אישי נוקב. כאדם שגדל בסביבות שבהן "כולם מכירים את כולם", הוא חווה בעיר הגדולה תחושה קשה של ניכור וזרות. כפי שהוא מתאר זאת: "גרתי בנחלאות, היו לי חברים רבים, אבל את השכנים בסמטה לא הכרתי והיה ברור שלא אכיר אותם לעולם, אלא אם כן אעשה משהו". הפער הצורם בין הידיעה המוחלטת על חיי השכנים בקיבוץ לבין האנונימיות ברחובות נחלאות הניע אותו לחפש פתרון.
הקמת קבוצת "נחלאות"
בשנת 2012 (ובאופן אינטנסיבי יותר מ-2014), נולדה קבוצת הפייסבוק "נחלאות". הפלטפורמה הדיגיטלית נראתה כאמצעי נגיש לגישור על הפער החברתי. בתחילת הדרך לא היה חזון מוסדר, תוכנית עסקית או מטרות ארוכות טווח. אבינר פשוט צירף את חבריו וביקש מהם לצרף תושבים נוספים מהאזור. המטרה הייתה יומיומית ופשוטה: היכרות עם השכנים ועזרה הדדית בסיסית, כגון השאלת מברגה או השגת סוכר חסר.
ההתרחבות לרשת של מאות אלפים
ההצלחה הייתה מסחררת ובלתי צפויה. סטודנטים, תושבים ותיקים ובעלי עסקים נהרו לקבוצה, שהפכה במהירות למיזם משגשג. אבינר מצא את עצמו שואב שעות רבות אל תוך "מדרון חלקלק" של ניהול קהילתי, מתמודד עם ספאם, שיימינג ושאלות של חופש ביטוי מול פרסום מסחרי.
המודל המוצלח שוכפל במהרה. אבינר החל לפתוח קבוצות נוספות לשכונות כמו רחביה, בקעה, פסגת זאב וגילה, כאשר כל קבוצה שומרת על אופי התואם את המרקם השכונתי הייחודי לה. עם הזמן, הרשת התרחבה ללמעלה מ-90 קבוצות, המכסות את רוב שכונות ירושלים ומונות יחד למעלה מ-600,000 חברים.
גולת הכותרת הייתה הקמתה של קבוצת הענק "ירושלמים וירושלמיות", שנועדה להוות כיכר עיר וירטואלית אחת גדולה לכלל התושבים. קבוצה זו צמחה לממדי ענק ומונה כיום למעלה מ-140,000 חברים. זירת ענק זו מאפשרת חילופי מידע, דיונים פוליטיים ואירועי תרבות, אך גם מציבה אתגרים אדירים של ניהול מתחים בעיר מקוטבת. בנוסף, פתח אבינר קבוצות נישה לנושאים ספציפיים, כגון השאלת חפצים, בעיות תחבורה, אמהות צעירות וגינות כלבים.
המרחב הבטוח ודימוי "בית הכנסת"
הצלחתו של אבינר אינה נשענת רק על כלים טכנולוגיים, אלא על גישה המשלבת הבנה פסיכולוגית ורגישות חברתית יוצאת דופן. הוא רואה בקבוצת פייסבוק גדולה מעין "בית כנסת מודרני" או כיכר עיר מרכזית – מקום שבו אנשים מתחככים, מחליפים מידע ורוקמים קשרים אנושיים. אך ממש כפי שבבית כנסת ישנם מנהגים וכללי התנהגות ברורים, כך גם בקהילה הדיגיטלית יש צורך באכיפה של נורמות כדי לשמור על מרחב נעים ומאפשר.
העיקרון המקודש ביותר של אבינר הוא יצירת "מרחב בטוח". מטרת המרחב הזה היא להבטיח שכל חבר, תהא דעתו או זהותו אשר תהא, ירגיש בנוח להתבטא מבלי לחשוש מאלימות מילולית, שיפוטיות או התנכלות. בניגוד למרחב הפיזי, שבו שפת גוף והבעות פנים ממתנות תגובות, ברשת קל לאנשים להשמיץ מבלי לחשוב פעמיים.
הדיקטטור הנאור
שאלת הסמכות במרחב הווירטואלי עולה לעיתים קרובות: "מי שמך לקבוע חוקים?". אבינר אימץ את הדימוי של "דיקטטור נאור". הוא מבין שכדי למנוע אנרכיה, נדרש כוח שיאכוף גבולות וישמור על התנהלות הוגנת. הכוח הזה אינו מופעל לגחמות אישיות, אלא מוקדש אך ורק לשמירה על המרקם החברתי של הקבוצה.
לדבריו: "אני אומנם דיקטטור בכל הקשור לסמכות הטכנית... אך אני נאור בכך שאני מקשיב ומכבד, והמשוב שאני מקבל עצום". הוא מפעיל סמכות זו על ידי תגובות אישיות, מחיקת תכנים, ולעיתים הרחקות, תוך שהוא מקפיד לזהות ולחזק "כוחות בונים" שמקדמים שיח חיובי, ולנטרל "כוחות הורסים" המפיצים רעל ואלימות מילולית.
שפה כמעצבת תודעה
אחת התרומות החדשניות והחשובות ביותר של פועלו של אבינר היא המודעות העמוקה לכוחה של השפה. הוא מזהה כיצד תבניות לשוניות מעמיקות קיטוב וגזענות. הוא מציג דוגמה חדה: כותרת האומרת "חילוני שדד חנות" נתפסת כמשונה בעינינו, בעוד שהמשפט "חרדי שדד חנות" נשמע שגור לחלוטין במקומות רבים. קיטלוג קולקטיבי זה משריש דעות קדומות ויוצר אשליה שלמקרה ספציפי יש השלכה על מגזר שלם.
האיסור המוחלט על שימוש ב"הם" ובשמות מגזר
כפועל יוצא, קבע אבינר כלל ברור וחסר פשרות: איסור מוחלט על שפה סטריאוטיפית, מכלילה או גזענית. הכלל אוסר על שימוש גורף בשמות מגזרים בהקשרים שליליים או מכלילים. אבינר אינו מאפשר לכתוב "החרדים", "הערבים", "השמאלנים" או "המתנחלים" בדיוני הקבוצה.
החלוקה ל"אתם" ו"אנחנו", לשיטתו, היא שורש הגזענות ומהווה שפה אלימה המייצרת דה-הומניזציה של האחר. אם משתמש טוען ש"הערבים לא משלמים ארנונה" או "החרדים לא מתגייסים", אבינר מתערב ודורש דיוק: "על איזה אנשים מדובר בדיוק?" או "איפה זה קרה?". במקום הכללה, הוא דורש התייחסות פרטנית (למשל: "4 נערים ממזרח העיר").
שינוי תרבותי מלמטה
בתחילה, עוררה דרישה זו התנגדות עזה בקרב משתמשים שראו בה צנזורה. אולם בהדרגה, הקהילה הפנימה את הכלל. נוצרה תרבות שיח חדשה, מורכבת ומדויקת יותר, נטולת סיסמאות ריקות. ההפחתה הדרמטית של סטריאוטיפים ברשת אף זלגה אל המציאות היומיומית, ואפשרה יצירת היכרויות בין חרדים וחילונים, או יהודים וערבים, על בסיס נקי יותר ומכבד.
ניהול קונפליקטים וקריאת הרגש שמאחורי הטקסט
המפגש של 140,000 איש בקבוצה ירושלמית אחת מבטיח חיכוך תמידי. עם זאת, אבינר גילה הבנה פסיכולוגית מעמיקה לאופי הכתיבה ברשת: בהיעדר אינטונציה ושפת גוף, משתמשים נוטים לתרגם תסכול למילים בוטות ואלימות.
כאשר משתמש כותב "שתמות", במקום מחיקה אלימה וסילוק לצמיתות, מבין אבינר שלעיתים מדובר בחוסר יכולת לבטא תסכול ("אני כועס עליך"). לכן, גישתו היא להימנע ככל האפשר מחסימות לצמיתות. לעיתים קרובות, חסימה זמנית ליום או שבוע מספיקה כדי לאפשר למשתמש לצנן את הרוחות ולחזור לקבוצה עם גישה מאופקת ובוגרת יותר.
שיימינג (ביוש פומבי) ואחריות משפטית
הדילמה המורכבת ביותר בניהול קבוצות ענק היא סוגיית השיימינג. כיצד מאזנים בין זכות הציבור לדעת על עוולה של בעל עסק או שכן, לבין הסכנה שבהרס חסר פרופורציות של מוניטין בגלל טענה שקרית?
אבינר גיבש מנגנון בירור ראשוני: אם מועלית האשמה כבדה, הוא יוצר קשר בפרטי עם שני הצדדים. במקרים שבהם מוכח כי הפוסט שקרי לחלוטין, הוא מוסר מיד. לעיתים, אישור פוסט מותנה בהצגת הוכחות ברורות (קבלות או תמונות). למרות החששות מתביעות דיבה, אבינר פועל ב"תום לב", בודק כמיטב יכולתו ומאפשר לנפגעים להגיב, מתוך הבנה שהמשפט הישראלי דורש ממנהלי קבוצות לפעול בסבירות ובהיגיון.
כאשר עולה סוגיה של פרטיות (כגון פרסום תמונת פניו של אדם שנטען כי גנב אופניים ממצלמות אבטחה), אבינר מפעיל שיקול דעת מחמיר. אם ישנו ספק באשר לאשמת המצולם, הוא יימנע מאישור הפוסט כדי לא לפגוע באדם חף מפשע.
המתח בין צנזורה לחופש ביטוי
ניהול המרחב מחייב איזון דק ועדין בין שמירה על דמוקרטיה וחופש ביטוי, לבין מניעת פגיעה. מצד אחד, חופש הביטוי חיוני כדי שהחברים ירגישו תחושת שייכות אמיתית לקבוצה. אבינר מאפשר העלאת תכנים מורכבים, אידיאולוגיים או דתיים (כגון פרסום יומי של "ברכות השחר"), מתוך אמונה פלורליסטית שלכל הדעות יש מקום. מצד שני, פתיחת שערים מוחלטת תוביל לאנרכיה ולהצפה של גזענות וקללות. הפתרון שלו הוא הכלת רב-גוניות תוך הצבת קו אדום בוהק נגד אלימות מילולית ודה-הומניזציה.
מהשאלת מקדחה ועד מציאת זוגיות
אחת התופעות המרתקות ביותר במפעלו של אבינר היא קריסת החומה שבין העולם הדיגיטלי לחיים הפיזיים. הקבוצות שיצר אינן נותרות כלוח מודעות בלבד, אלא מחוללות תהליכים מציאותיים לחלוטין. הפלטפורמות שוקקות מדי יום בבקשות אנושיות פשוטות: בקשת השאלה של מברגה חשמלית, חיפוש טחינה חסרה לארוחת שבת, או התייעצות לגבי מציאת דירה זולה. המענה המהיר מרשת של עשרות אלפי תושבים מבטא את התגשמות "חוכמת ההמונים" והעזרה ההדדית במיטבה.
בנוסף להעברת ציוד ובגדים ישירות למי שזקוק להם, הקבוצות הצליחו להפוך זרים גמורים למכרים. פוסט וירטואלי מתפתח לעיתים למפגש ברחוב, לאמירת שלום בין אנשים שעד אתמול חלפו זה על פני זה באנונימיות מוחלטת, ואף למערכות יחסים עמוקות. חברי הקבוצות ארגנו מעגלי עזרה סביב משפחות לאחר לידה, ימי ניקיון שכונתיים, תרומות ציוד ואף ארוחות חג משותפות. במקרים מרגשים מסוימים, חיבורים אלו אף הובילו לנישואין או להקמת מיזמים עסקיים משותפים.
| מאפיין מרכזי | החיים בעיר הגדולה (מסורתי) | רשתות חברתיות (ללא ניהול קהילתי) | מודל קהילות אבינר (הגישה המנוהלת) |
|---|---|---|---|
| תחושת שייכות | ניכור גובר, היכרות שטחית בלבד | קשרים וירטואליים שטחיים, אלגוריתם המקדם קיטוב | "בית כנסת מודרני", היכרות אמיתית המובילה לערבות הדדית |
| שיח וקונפליקטים | הימנעות משיח או יצירת "גטאות" מגזריים | אלימות מילולית, שיימינג פרוע, קללות ללא רסן | שיח קונפליקטואלי מכבד, איסור מוחלט על שפה מכלילה/גזענית |
| עזרה הדדית | קושי בבקשת עזרה מזרים, הסתמכות על מעגל קרוב בלבד | מידע פזור וקשה לאיתור, חוסר אמון | "חוכמת המונים" פעילה ויעילה ברמה היומיומית |
| חופש ביטוי | מוגבל לזירות פוליטיות או תקשורת מסורתית | "שוק חופשי" פרוץ ומסוכן (ללא ביטחון פסיכולוגי) | "דיקטטור נאור": חופש ביטוי מלא לדעות, אך צנזורה על אלימות |
1. איך זאביק אבינר הגיע בכלל לתחום של ניהול קהילות?
אבינר חווה תחושה קשה של ניכור וזרות לאחר שעבר להתגורר בשכונת נחלאות בירושלים. בניגוד לילדותו בקיבוץ וביישוב הקהילתי שבהם כולם הכירו את כולם, בעיר הוא לא הכיר את שכניו. הוא פתח קבוצת פייסבוק צנועה במטרה להכיר את סביבתו הקרובה, ומשם הפרויקט התרחב לממדי ענק.
2. מהו היקף הקהילות שמנהל אבינר?
אבינר מנהל רשת של למעלה מ-90 קבוצות פייסבוק, המכסות את רוב שכונות ירושלים ומגיעות יחד לכ-600,000 חברים. קבוצת הדגל, "ירושלמים וירושלמיות", מונה מעל 140,000 משתמשים.
3. האם זאביק אבינר מכהן בתפקיד רשמי בעיריית ירושלים?
לא. אף שזכה לכינוי "ראש העיר הווירטואלי של ירושלים" ונתפס על ידי רבים כאיש ציבור, הוא מעולם לא כיהן בתפקיד פוליטי או עירוני רשמי.
4. מה הפילוסופיה המרכזית העומדת מאחורי כללי הקבוצות?
יצירת "מרחב בטוח" המאפשר לכל אדם להרגיש נוח להביע את עצמו, מבלי לחשוש משיפוטיות, התנכלות או אלימות מילולית.
5. מהו הכלל המחמיר ביותר בקבוצותיו של אבינר?
האיסור על שימוש בשפה סטריאוטיפית, מכלילה או גזענית. חל איסור להשתמש במושגים קולקטיביים כמו "החרדים", "הערבים" או "השמאלנים" בהקשרים שליליים.
6. מדוע אי אפשר פשוט לכתוב "החרדים עשו כך וכך"?
אבינר מסביר כי הכללה קולקטיבית מוחקת את האדם הפרטי ומהווה שורש לגזענות וליצירת מתחים. הוא דורש התייחסות ספציפית ומדויקת למקרה או לאנשים המעורבים.
7. כיצד הוא מתמודד עם ניסיונות שיימינג (ביוש) ברשת?
גישתו היא "לברר לפני כן". הוא פונה לרוב לשני הצדדים המעורבים בפרטי. במקרה שהפוסט מתגלה כשקרי – הוא נמחק. אם הוא מגובה בהוכחות, הוא עשוי להישאר באוויר.
8. האם פרסום סרטוני אבטחה של אדם החשוד בפשע מותר בקבוצות?
ההחלטה מתקבלת לגופו של עניין. אם יש הוכחה חותכת, פרסום הפנים עשוי להיות מאושר. במקרה של ספק קל, אבינר נמנע מאישור כדי לא לפגוע באדם שעשוי להיות חף מפשע.
9. מה קורה למשתמש שמקלל ואומר למשתמש אחר "שתמות"?
במקום לחסום אוטומטית ולצמיתות, אבינר מבין שלעיתים מדובר בחוסר יכולת לבטא תסכול בצורה נאותה. לעיתים קרובות, הוא פונה לאותו אדם בהודעה פרטית, מזהיר אותו או נותן לו חסימה זמנית קצרה (ליום או לשבוע) כדי לאפשר לו להירגע.
10. כיצד מתיישבת צנזורה של פוסטים עם הערך של חופש הביטוי?
אבינר רואה בחופש הביטוי ערך דמוקרטי חשוב, אך מאמין שהוא אינו מוחלט. חופש ביטוי פרוץ לחלוטין מוביל להצפה של קללות, אלימות מילולית וגזענות. הצנזורה מופעלת רק על תכנים אלימים, כדרך להגן על המרחב ולאפשר דיון ענייני.
11. איך רקעו בכימיה מתקשר לניהול קהילות?
למרות שלמד כימיה באוניברסיטה, נטייתו הטבעית והסקרנות לעולמו הפנימי של האדם הובילו אותו ללמוד פסיכודרמה. בלימודים אלו נחשף לדינמיקה של קבוצות מונחות, שאותן זיהה כדומות מאוד לדינמיקות המתהוות בקבוצות פייסבוק המוניות.
12. האם יש תרומה מעשית ומציאותית לקבוצות הווירטואליות הללו?
לחלוטין. הקבוצות מתרגמות חיבורים וירטואליים למציאות בשטח: השאלת ציוד, העברת דירות, חלוקת מזון לנזקקים, סיוע למשפחות במשבר, ואף ארגון מפגשים פיזיים. היו אף מקרים שהיכרויות בקבוצה הובילו לנישואין.
13. כיצד מתמודדים עם תכנים פוליטיים קיצוניים בעיר מקוטבת כמו ירושלים?
פוליטיקה אינה אסורה בקבוצות, אך היא כפופה לכללי שיח נוקשים. מותר לדון בנושאים אידיאולוגיים קשים, בתנאי שהשיח מכבד ואינו גולש להסתה או לאלימות מילולית.
14. מהי עמדתו של אבינר לגבי פרסום תכנים דתיים (למשל, פסוקי תהילים) בקבוצה ציבורית?
אבינר בוחר בגישה של הכלה ופלורליזם. אם מישהו בוחר להעלות באופן קבוע "ברכות השחר", הוא אינו מוחק את הפוסט למרות תלונות על "הדתה". גישתו היא שאם מותר לשאול היכן יש מסעדה לא כשרה, מותר גם לפרסם "שמע ישראל", מתוך הבנה שיש מקום למורכבות של כולם.
15. למה הוא מכנה את עצמו "דיקטטור נאור"?
הוא משתמש במונח זה מכיוון שבסופו של דבר הסמכות הטכנית לחסום ולמחוק נתונה בידיו הבלעדיות. עם זאת, הדיקטטורה "נאורה" משום שהיא אינה פועלת לגחמות אישיות, אלא מוקדשת כולה לשמירה על כללי הדיון ומתחשבת במשוב תמידי מהחברים בקהילה.
16. האם יש חשש מפני תביעות דיבה מצד בעלי עסקים שנפגעו בקבוצה?
ישנו חשש מסוים, אך אבינר מתמודד איתו באמצעות הקפדה על "תום לב". הוא בודק תלונות ככל יכולתו ומאפשר לצד הנפגע להגיב ולהסיר פוסטים שקריים, ובכך הוא ממזער את הסיכון המשפטי המוטל עליו כמנהל.
17. מהי ההשפעה של רשת הקהילות על המרקם החברתי בירושלים?
הקבוצות יצרו פלטפורמה נדירה המאפשרת לאוכלוסיות שונות לחלוטין (חילונים, חרדים, ערבים, תושבים ותיקים וסטודנטים) לתקשר זה עם זה ללא החומות והגטאות הפיזיים הקיימים בעיר, מה שמקדם סובלנות והכרה הדדית.
18. האם הקבוצות הללו הצליחו לשנות את סגנון השיח של המשתמשים?
בהחלט. משתמשים למדו כי תגובות אלימות ומתלהמות יימחקו ויובילו לחסימה. כתוצאה מכך, רבים אימצו סגנון כתיבה מתון וענייני יותר, ותופעת ה"טרולים" הצטמצמה לטובת שיח המבוסס על נימוקים.
19. האם עיריות ורשויות מקומיות אחרות מנסות להעתיק את המודל?
מנהלי קהילות וגורמים מערים שונות (כגון חיפה, תל אביב ובאר שבע) פנו לאבינר לאורך השנים בניסיון ללמוד ולשאוב השראה משיטות הניהול והכללים הייחודיים שהטמיע בירושלים.
20. לאן הולך החזון של קהילות דיגיטליות בעתיד?
על פי אבינר, קבוצת פייסבוק יכולה להפוך מלוח מודעות פשוט לקהילה חיה ונושמת רק אם היא מלווה בניהול אקטיבי, קפדני ובעל חזון שרותם את הטכנולוגיה כדי להפיג את הניכור העירוני ולחזק סולידריות בין בני האדם.
מפעלו של זאביק אבינר מוכיח כיצד יוזמה אישית לחיפוש קשר יכולה להפוך לתופעה חברתית עוצמתית. להלן הנקודות המרכזיות שעולות מתוך עשור של ניהול קהילות: